בדף זה יובאו פרקים בתיאור היסטורי וגיאוגרפי של מכמנים וסביבתה.
הראשון לתעד ביקור בהר כמון היה ויקטור הונרה גרן (1821-1891),
ארכיאולוג ומזרחן צרפתי יליד פריס. גרן שכיהן כפרופסור במכון הקתולי של פריס,
חקר את ארץ-ישראל במהלך חמשת ביקוריו בין השנים: 1852-1880. באחד מביקוריו בגליל
הוא מתאר סיור בנוף הר כמון:
"...בשעה שמונה וחמישים דקות הנחתי לשמאלי שרידי חומת-גדר בנויה מאבנים גדולות,
כמעט לא מהוקצעות ולא מלוכדות. ההיה זה לפנים מוצב צבאי שנועד להגן על הגישה אל ההר?
או שמא לא היתה זו מכלאה לעדרים?
בהמשך עלייתי בהר דרומה ראיתי שהשיחים, אשר היו בתחילה דלילים ופזורים,
מצטופפים והולכים. החורש אשר נעתי בתוכו בקושי, בלהט השמש הקופחת,
מורכב מאלונים מצויים, קטלבים, חרובות ואלות המסטיק.
בשעה תשע ושלושים דקות חציתי בזה אחר זה כמה גיאיות, שאחד מהם עובד לפנים.
רואים שם קצת שרידים של בתי מגורים הרוסים.
בשעה תשע וארבעים וחמש דקות הגעתי לבסוף לאחת מפסגות ההר. רומה כשש מאות מטר.
בראשה אתר חורבות בשם ח'רבת אלכמאנה שעיקרו מתחם מלבני,
ארבעים וחמשה צעד אורכו ושלושים וחמישה רוחבו. הנדבכים התחתיים,
העומדים על תלם, מראים שהוא נבנה מאבנים גדולות, מהוקצעות פחות או יותר,
בלי חומר מלכד, והמישקים נסתמו ברסיסי אבן.
על ידו שני בורות מים. בניסיוני לחדור לתוך המתחם הזה, שפלש אליו חורש
צפוף מאוד של עצים ושיחים, נתקלתי שם רק באבנים גדולות למדי הפזורות על הארץ,
אך לא יכלתי להבחין בשום עקבות של חלוקה פנימית ברורה. מסביב יש כמין רחבה שפה
ושם פזורות בה אבני פסיפס, ומשהו למטה משם. בפאת מזרח משכו את שימת לבי עוד שרידי
בניינים עתיקים. החורבה העיקרית שהזכרתי היא של מצדית ואולי של במה שעבדו עליה
לפנים לאיזו אלוהות."
הדברים מובאים מתוך: גרן, ו' תשמ"ה (1880). תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ-ישראל.
כרך שישי: הגליל (א'), (תרגם חיים בן-עמרם). בהוצאת יד יצחק בן-צבי. ירושלים. ע"מ: 310-311.
נראה כי החורבה הגדולה המתוארת כאן היא אתר הארכיאולוגי אותה חפר ד"ר משה הרטל, מטעם רשות העתיקות.
לתיאור סיכום החפירה בקר באתר רשות-העתיקות.
גלעד צינמון
מנוודות לכמאנה
ההתיישבות בשטח הר כמון, הגבוהה בפסגות הגליל התחתון (604 מ'), הוגבלה בעיקר בשל האופי הטרשי של ההר. בעיית הטרשיות היא הסיבה העיקרית להעדרם של יישובי קבע בעת העתיקה על ההר מחד-גיסא, וכן למציאתן של עזבות, שהן מעין בתי חווה או כפר-בת עונתיים; וברבים עיזאב).
חלק ניכר מהגוש המורם של הר כמון ובהדום ההר שמדרומו מכוסה בתצורה הנקראת ביענה, הידועה בתופעות הטרשיות השולטת בגיר הקשה שלה. תופעות אלה מקשות על הכשרתה של הקרקע לחקלאות במדרגות טרסה. משום כך נראה כי השטח הפתוח שימש בעיקר למרעה צאן (בשל מגבלות השטח ואופיו שימש ההר עד לאחרונה כשטח אימונים צבאי ונודע בכינוי "שטח תשע").
עדויות היסטוריות מראשית התקופה העות'מאנית מצביעות על יישוב דליל, מועט ובלתי-יציב על הר כמון. בשטח בו היום העיר כרמיאל היו במאה ה-16 כחמש מזרעות (בתי חווה עונתיים). בשטחי הטרשים שלמרגלות הר כמון (בסמוך ליישובים מעלה צביה ואשחר) היו שתי מזרעות, ובהר חזון ובסמוך לו שתי מזרעות נוספות. על-פי עדות זו בפסגת הר כמון היתה מזרעה אחת בשם כמניה, ואולי מזרעה נוספת התקיימה בסמיכות. אף לא אחת מבין המזרעות הללו התפתחה ליישוב קבע.
אומנם ברשימת המיסוי העות'מני (רשימת הוטרות) מופיע אזכור למקום בשם כמותא ובו 127 חייבי מס. אולם, בהעדר עדות לכפר גדול על ההר נהוג לזהות את השם עם הכפר כויכאת המצוי ליד בית העמק.
עד תקופת המנדט לא התפתח יישוב של ממש על הר כמון עצמו. בתקופה העות'מאנית שטחי פסגת ההר היו בטריטוריה של הכפר ראמה, אולם העזבות מראשית התקופה העות'מאנית היו בבעלות בדויים משבט הסוואעד, שהקימו מבני מגורים והכשירו שטחי חקלאות נוספים בעיקר לאחר קום מדינת ישראל.
יישוביהם של הבדויים בפסגת הר כמון יוצרים אשכול יישובים המורכב משלושה כפרירים של פלגי השבט. פיזור זה על-פני ההר נובע בעיקר מנטיות התבדלות בשבט, אך גם עקב אופי המשאבים הטרשיים היוצרים שטחים חקלאיים בלתי-רציפים, ואופן רכישת הקרקע במקוטע.
מרכז שבט הסוואעד מצוי עתה ביישוב הקרוי סלאמה (צלאמיה, צלאמה), על-שם ח'רבת צלאמה, המצויה בסמוך לתוואי נחל צלמון. להבדיל מהתפתחות היישובית הספונטית על הר כמון היישוב סלאמה תוכנן והוקם למען השבט.
הבדויים בני שבט הסוואעד, אינם בני כפר ראמה, בעלי הקרקע בעבר, אלא מהגרים ממוצא בוסני, שהתנחלו ליד ח'רבת צלאמה לפני או במהלך תקופת המנדט הבריטי. הקרקעות אותן מחזיקים אנשי הסוואעד נמכרה לו על-ידי אנשי הכפרים מסביב. לפי גרסת בני השבט הגיעו הסוואעד להר ולסביבתו מהגליל העליון המזרחי בשל קשיי תשלום המסים בתקופת שלטון הסולטאן עבד אל-חמיד השני (שלט 1876-1908), או בגלל נישולם משטחם על-ידי סוחר קרקעות. שטח שליד איילת-השחר נרשם במאה ה-16 כשייך לשבט, וברשימה מאוחרת יותר הם רשומים תחת שלטון פלך צפת. אולם, במפת הסקר הבריטי כבר צוין אזור צלמון והר כמון כשטח שבט הסוואעד. מקור זה מאשר את גרסתם להגירה להר ולסביבתו כבר במאה ה-19 ומתאימה לתמונה ההיסטורית הכללית של דחיקת רגלי הבדווים בארץ ממקומות רבים בשלהי המאה ה-19.
גלעד צינמון
הר כמון − גיאוגרפיה היסטורית, או סיפורם של גבולות בגליל
ימי בית ראשון
רקע: מים, מבנה גיאוגרפי ונוכחות אנושית בהר כמון
את הגליל התחתון ניתן לחלק לשלוש יחידות משנה גיאוגרפיות כלליות:
1. הגליל התחתון התיכון
2. גבעות אלונים-שפרעם
3. הגליל התחתון המזרחי
הר כמון כלול במרחב הגיאוגרפי של הגליל התחתון התיכון, בו ניתן למנות רכסים ובקעות רוחביים בציר מערב-מזרח. ניתן לציינם מדרום לצפון: בדרום, רכס הרי נצרת, בקעת טורען ובקעת בית נטופה; רכס יוטבת, בקעת סחנין ורכס שזור בגבולה הצפוני. הר כמון, ברום 602 מ', הנו הגבוה מבין פסגות רכס שזור והגובל בצפנו בבקעות בית הכרם וחנניה, המציינות את גבול הגיאוגרפי של הגליל התחתון ותחילת הגליל העליון. נקודת גבול זו תוארה על-ידי יוספוס פלביוס בבאר שבע (מלחמות היהודים ספר ג', פרק ג': 39), היא חורבת באר שבע, אחד מהכפרים שהוא עצמו ביצר (מלחמות היהודים ספר ב', פרק כ': 1-573; חיי יוסף 37: 188). במשנה גבול זה ממוקם בכפר חנניה (שבעית ט': 2). שני תיאורים אלו המציינים אתרים המרוחקים כקילומטר אחד בלבד זה מזה כנראה הלמו את הדרך הראשית שחיברה בין שני המרכזים היהודים הראשיים: טבריה וציפורי. דרך זו עברה מעילבון, דרך מג'אר, המשיכה בין כפר חנניה לבין באר שבע, דרך מירון ועד לגוש חלב.
בקעת בית הכרם דלה במעיינות ואילו בקעת סחנין חסרה אותם כליל. מכאן שבמרחב שבין הרי יוטבת לבקעת בית הכרם נחל צלמון הנו מקור מים יציב יחיד. נחל זה מנקז את מורדותיו של גוש הרי מירון, חוצה את בקעת חנניה וזורם בין הר חזון במזרח ובין הר כמון במערב עד לכינרת. הנחל זורם באזור הר כמון בערוץ קניוני ומכאן הקושי העיקרי לשימוש הנרחב בו. נראה כי העדרם של מקורות מים יציבים הובילו את האדם להסתמך על בריכות מים מלאכותיות לניקוז ואגירת מי-גשמים. ולראיה, על הר כמון ובסמוך לעין כמאנה (נ"צ 1834/2575), קיים אתר בן ארבעה דונמים על מדרון נחל כמון. באתר ממצא חרסים המעיד על יישובו בתקופת הברונזה הקדומה א' (אלף רביעי לפנה"ס), הברזל ב' (מאה 10-9 לפנה"ס) ובתקופה הפרסית (שיבת ציון).
מהתנחלות שבטי ישראל ועד ליצירת גבולות ישראל בגליל
מאז התקופה המקראית ועד לימי מדינת ישראל המודרנית הגליל היה אזור גיאוגרפי המהווה גבול אתני, תרבותי ומדיני. ארכיאולוגים וחוקרי ההיסטוריה של עם ישראל ניסו לשרטט את גבולות התנחלות שבטי ישראל בגליל. יגאל ידין ויוחנן אהרוני טענו כי תהליך זה התרחש במהלך המאה ה-13 לפנה"ס, אחרים (כרפי פרנקל למשל), ראו בתהליך ההתנחלות בגליל אירועים שהתרחשו במהלך המאה ה-11 ויש אף שדבקים במאה ה-10 לפנה"ס (ישראל פינקלשטיין וצבי גל).
יש לציין כי למרות הדעה המסורתית הגורסת כי שבטי ישראל היגרו אל כנען, כבשוה והתנחלו בה, קיימת טענה כי ה"התנחלות" למעשה היא תהליך חברתי בו התבדלו קבוצות שבטיות פסטורליסטיות מתוך התרבות הכנענית ויצירת זהות אתנית שונה וחדשה, הלוא היא "ישראל". בעוד שהויכוח בדבר תאריך ואופי התנחלות שבטי ישראל בגליל מתנהל, הרי שגם שרטוט גבול שבטי אשר ונפתלי אינו החלטי. ניתן להצביע על מספר אתרים ארכיאולוגיים המזוהים עם ההתנחלות במקרא: בית שמש (תל ראש), עין חצור (פסוטה), יראון (תל ח'רבה), ע'יון (תל ע'יון בדרום לבנון), אבל בית-מעכה (תל אבל), דן (תל דן ועוד). באזור הר כמון עצמו ניתן לזהות כארבע אתרים מתקופת ההתנחלות והם מצפה אשחר, חורבת ראש-זית (ליד יעד), חורבת צלמון וזייתון א-ראמי (בשלוייה המערביים של בקעת חנניה).
רמז נוסף לגבול שטח ההתנחלות קיים בסיפור המקראי של הצבת שני עגלי הזהב, אחד בגבול הצפוני בדן, והשני בגבול הדרומי בבית-אל (מלכים א' י"ב: 29). גם סיפור בריחתו של שבעה בן בכרי מדוד מתואר את הגבול הצפוני בכך שהוא בורח מדן לאבל בית מעכה, שהיא מחוץ לממלכת דוד המתפרסת "מדן ועד באר שבע" (שמואל ב' כ': 15). סיפור כיבושו של בן הדד הארמי את הערים עיון, דן ואבל (מלכים א' ט"ז: 20) מאפשרות את זיהוי גבול שבטי ישראל בצפון. מה גם שעדות מקראית זו מאוששת על-ידי ממצא ארכיאולוגי יוצא דופן שנמצא בחפירות תל דן. הכתובת החקוקה באסטלת "בית דוד" מדן הנה המקור החוץ-מקראי היחידי שמזכיר את שושלת בית דוד. הכתובת הארמית שהציב חזאל בדן שבורה מכל צדדיה והיא נעדרת את שורות הפתיחה והסיום שלה. בטקסט מתואר מאבק בין אביו של חזאל לבין מלך ישראל הנמשך גם בימיו. בכתובת מתאר חזאל כי גייס צבא ויצא כנגד יורם מלך ישראל וכנגד אחזיהו מלך בית דוד אותם הרג. הוא כבש את דן והציב בה את כתובתו. בעוד הדו"ח המובא בכתובת דן סותר לחלוטין את הסיפור המקראי (מלכים ב' ט'), אולם הוא מתאר בצורה מהימנה את גבולה של הטריטוריה הישראלית בצפון, היא דן.
גם בסיפור הכיבוש האשורי בסוף המאה השמינית לפנה"ס נזכרים כמעט אותם שמות ממש: עיון, אבל בית מעכה וינועם, קדש וחצור (מלכים ב' ט"ו: 29). הערים מצפון לגבול הישראלי, כצידון, צור (שמואל ב' כ"ד: 7) ודמשק (שמואל ב' ח':6), יושבו כנראה על-ידי פיניקים וארמים, ללא אוכלוסייה ישראלית. עובדה זו עשויה להסביר את הסיפור המקראי בדבר החזרת מחוז הגליל העליון, "ארץ קבול", על-ידי המלך שלמה לחירם מלך צור (מלכים א' ט': 11-14). ואומנם מחוז זה נעדר מרשימת מחוזות שלטון המלך שלמה (מלכים א' א': 15-16). הממצא הארכיאולוגי מצביע על האפשרות כי הר אדיר (מצפון להר מירון) היה העמדה הקדמית והדרומית ביותר לנוכחות פיניקית בגליל.
כך נראה כי הר כמון וסביבתה היתה חלק מנחלת שבט נפתלי וכי הקמת ממלכת ישראל הפכה לחלק מהמחוז השמיני של ממלכת שלמה. אולם לגבי גבולות מחוז זה ידיעתנו מוגבלות: המחוז השתרע למן סביבות התבור ובקעת יבניאל בדרום, ועד אזור הליטאני וצפונו של עמק הירדן, לרבות החוף המערבי של הכינרת וסביבות חצור. אין בידינו נתונים לגבי תוואי הגבול המערבי מצפון לתבור.
המסע האשורי על הגליל
החל ממחצית המאה השמינית לפנה"ס אזורנו אופיין בתסיסה ואי-יציבות מדינית וביטחונית בישראל, יהודה, אדום ופלשת, שכללה כיבוש שטחים זו מזו, כריתת בריתות הגנה והתקפה ומרידות חוזרות ונשנות כנגד האימפריה האשורית. בשנת 734 תקף מלך אשור תגלת-פלאסר ג' את פלשת, כבש את גזר, את עזה והציב חיל-מוצב בגבול מצרים שבסיני. בשנת 733 לפנה"ס פלשו האשורים מצפון לממלכת ישראל. תגלת-פלאסר ג', ערך את מסעו הצבאי מבקעת הלבנון, כבש את עיון ואת אבל בית מעכה (מלכים ב' ט"ו: 29). משם המשיך דרך הגליל העליון לינוח שלרגלי הר צור ובדרכו חזרה כבש גם את קדש, את יראון ומרום, שאת תושבי השתיים האחרונות הגלה. חילותיו כעת התקדמו לעבר חצור, אל הגלעד ואל "הגלילה כל ארץ נפתלי". ישעיהו מתאר את אזורי הכיבוש כ"דרך הים, עבר הירדן גליל הגויים" (ישעיהו ח': 23). גליל הגויים מתאר פשוט את האזור שיושב על-ידי נוכרים, כנראה בעיקר בעמק יזרעאל (השווה עם "חרושת הגויים", שופטים ד':2). נראה כי בעמק בית-הכרם האתר המרכזי בן זמן זה היה בע'ינה (במקום הכפר המודרני באותו השם), היא בית ענת התלמודית.
בשנת 732 נפלה דמשק לידיו של תגלת-פלאסר ג', פקח נרצח על-ידי הושע בן אלה, וזה האחרון ממונה למלך על ישראל על-ידי אשור, הכובשת למעשה את הגליל, ומעלה לה מס כבד. בשנה השביעית למלכות הושע חדל מלהעלות מס לאשור ולכן אסרו יורש תגלת-פלאסר ג', הוא שלמנאסר ה', שיצא למסע צבאי כנגד ממלכת שומרון הסוררת. בשנת 723-722 לפנה"ס נכנעת העיר למצור האשורי, התושבים מוגלים ממנה ושומרון נחרבת. פחה אשורי התמקם במגידו והפכה למרכז המנהלי של "גליל הגויים" היא פחוות מגידו. פרובינקיה אשורית זו כללה את עמק יזרעאל, עמק בית-שאן ואת הגליל התחתון ונפת דור. אולם, תחת חסות מלך חמת ולמרות חורבן שומרון, שוב מורדים שארית ישראל באשור בשנת 720 לפנה"ס. מרד זה דוכא על-ידי המלך סרגון ב' וסתם את הגולל על הישות המדינית ישראל ואת היישובים הישראליים בגליל.
לאחר חורבן ישראל בידי ממלכת אשור הידיעות ההיסטוריות שלנו על האזור קלושות ונובעות דווקא מהממצא הארכיאולוגי: במישור החוף נאחזים הפיניקים, הרי הגליל המערבי כמעט ניטשים לגמרי וגם בהרי המזרח נראה כי הזהות האתנית היא של פגנים.
גם בהר כמון ובסביבותיו אין יישוב בזמן זה. האזור נושב מחדש רק בימי בית שני היא התקופה הפרסית, זמן שיבת ציון. בה נעסוק בפרק הבא.
גלעד צינמון
סיפורו של מקום
